ריטב"א על יומא נ״ה

1 והזה אותו על הכפרת ולפני הכפרת סוגיא דשמעתא דבשעיר כתיב והזה אותו על הכפרת והיינו אחת למעלה דהזה אותו על הכפרת א׳ למעלה משמע דאותו חדא משמע כדפרש״י ז״ל ולפני הכפרת שהם למטה לא כתיב בי׳ מניינא אלא דיליף מן הפר דכתיב בי׳ יזה שבע פעמים ואלו בפר לא כתיב בי׳ מניינא למעלה אלא דיליף משעיר.

2 מר כי אתרי׳ ומר כי אתרי' פי׳ במקומו של ר׳ מאיר מקדימין למנות המנין המועט ובמקומו של ר״י מקדימין המנין המרובה.

3 שלא יטעה בהזאות פיר׳ רש״י ז״ל שיהא לו שהות בנתים לתת לבו למנין שלא יטעה. וריב״א ז״ל פירש שלא יטעה לכלול הראשונה בחשבון השבע האחרונות ולא ימנה בין כולם אלא שבע שמא תאמר שנאמר לו שימנה שמונה כדרכו א״א כי אלו שני מנינות הם האחת מנין יחידי כדרכו לעצמו והשבע מנין בפני עצמו וכן אמרו בירושלמי מאי שלא יטעה אמר רבי זעירא כדי שיגמור של מטה מתוך שבע.

4 לימד על הזאה ראשונה שצריכה מנין. פי׳ דהאי יזה לשון מיותר הוא שכבר כתיב והזה אלא ודאי בא ללמד שימנה הראשונה עם כל השבע ולא תהא ממנינם וכיון שכן אם לא עשה כן לא יצא דכיון דגזרת הכתוב הוא דכתב רחמנא בפרשה חקה והיינו דאמרינן איכא בינייהו דלא מנה ולא טעה דלמ״ד משום גזירה שלא יטעה יצא ולמאן דמייתי לה מקרא לא יצא.

5 לא היו שופרות לקני חובה. פירוש דאילו לקני נדבה היו שופרות כדלקמן והמתנדב קנין נותן שם מעות לקן שלו ומודיע לכהן והכהן מקריבן אח״כ לשם הבעלים סתם כי הוא לא הי׳ יודע ומכיר במעות של מי היו כדמוכח דמאי דאמרינן לקמן מפני תערובת חטאת שמתו בעלי'. ולקני חובה לא הי׳ שופרות מפני התערובות ואלו לקרבנות חובת בהמה פשיטא שלא תקנו שופרות שלא לבטל סמיכה שהיא מצוה.

6 מפני תערובת חובה בנדבה. פי׳ שלא יכיר כהן איזה לחובה שהאחד מהם חטאת ואיזה לנדבה שיהי׳ שניהם עולה. ומקריב עולה במקו׳ חטאת או בהיפך ואין מעשה חטאת ועולה שוין ופי׳ ר״י ז״ל דדוקא לתערובת קנין דחובה בקנין דנדבה איכא למיחש אבל תערובת חובה בחובה שיתערבו לו קנין של לאה בשל רחל ליכא למיחש כי כאו״א היתה נותנת מעותי׳ צרורין בפני עצמן ולא היו מתערבין. ולמאי דקס״ד השתא שיהי׳ כולן בשופר אחד לא בשופר א׳ ממש בכיסין מעורבין אלא שיתנו של חובה בצד צפון ושל קנין דנדבה לצד דרום ומחיצה ביניהם ואפ״ה אמרינן דחיישינן לחלופי ופרכינן דאי משום הא נעביד ב׳ תיבות ונכתוב עלייהו אי זו של חובה ואי זו של נדבה ופרקי׳ דר״י ל״ל כתיבה כלו׳ דלא סמיך אכתיבה דילמא לא מעייני בכתיבה וטעו:

7 זהב לכפורת פר״שי ז״ל שהם מזרקים מלשון כפורי זהב כלו׳ שהזהב ההוא הי׳ לכלי שרת ואינו נכון ד״הול למימר לכלי שרת ועוד דבירושלמי דשקלים פי׳ לבית הכפורת שעושין ממנו שם רקועי פחים וכן פי׳ ריב״א ז״ל והר״ם במז״ל.

8 קנין הם תורים וגוזלי עולה הם בני יונה. פי׳ המתנדב שני תורים נותן בשופר של קנין והמתנדב בני יונה נותן בשל גוזלין שכן קראו הכתוב כדכתיב ותור וגוזל. ועוד דגוזל משמע כשהוא קטן כדכתיב על גוזליו ירחף וקיי״ל תורים גדולים ולא קטנים ובנ״י קטנים ולא גדולים ומפני זה היו כותבין גוזלים בשופר של בני יונה כן פירשו בתוס'.

9 בחטאת שמתו בעלי' פי׳ דאזלא למיתה פרש״י ז״ל דכיון שכן היו המעות שבהן דמי חטאת שמתו בעלי׳ שהן הולכות לים המלח והם מעורבות עם המעות האחרות הכשרות ופוסלות אותן. והיינו מפני התערובות דקתני ופרכינן ונישקול ד׳ זוזי ונשדי במיא ואידך לשתרו פרש״י ז״ל דדוקא נקט ד׳ זוזי וכדאמרינן התם שעמדו קנין ברבעתיים דהיינו רובע סלע צורי שהוא דינר צורי. וארבע זוזי דאמרינן הם ארבע׳ זוזי מדינה מפני פרידה אחת של חטאת. ושתי הפרידות הם שמונה זוזין שהם זוז צורי. והא דקאמרינן ונשדי׳ במיא פי׳ או לים הגדול בלא שחיקה או לשאר נהרות בשחיקה דהכי אסקינן בפ׳ כל שעה ובמס׳ מעילה וה״ה לפודה כרם רבעי בזמן הזה.

10 והנך לשתרו איכא למידק היאך לשתרו אידך ומ״ש מכל איסורין שבתורה שאם יש איסור בהיתר בפחות מכשיער לבטלו שהכל אסור ואין מתירין אותו בסילוק כדי האיסור. ויש מרבו׳ הצרפתים שתירצו דשאני הכא שתחלת התערובת הי׳ בהיתר. ודמי לשני לוגין שאני עתיד להפריש שאינו מדמע את השאר ולסאה תרומה שנפלה לתוך החולין בפחות ממאה והטעם מפני שהתערובת הי׳ בהיתר. ואין דברים אלו מחוורין דבכל איסורין שבתורה אין הפרש בין שנפל האיסור בהיתר או שהי׳ היתר ונאסר מקצתה אח״כ ואינו ניכר כגון שנטמא א׳ מהם או שנאסר בקונם או מפני חמץ בפסח וכיוצא בו. והא דשני לוגין אינו אלא מטעם בריר׳ דלמאן דאית לי׳ ברירה למפרע אנו רואין כאילו האיסור עומד בפ״ע וההיתר בפ״ע. ותדע דבעלמא קיי״ל קרא לה שם מפיה לא ישתה משולי׳ מפני שמשקה מעורב הוא ואלו הכא הותר מטעם ברירה וכדכתי׳ בכמה דוכתי בס״ד.

11 והנכון דקושיין הכא מטעם ברירה שהנותנין מעות בשופרות על דעת הכהנים נותנין שיהא מעות אלו מעכשיו כפי מה שירצה הכהן בשעת הקרבה הילכך בידו של כהן לומר שיהי׳ אלו למיתה והשאר יהי׳ חובה לאותם אנשים שהם חיים וכאלו הפרישום בעלי׳ לחובת אנשים דמי ופריך לה תלמודא סתם משום דקים לן דלא אפשר אלא בהכין והיינו דפרקינן בהדיא לר׳ יהודה ל״ל ברירה וזה נראה ברור. עוד הקשו ל״ל למשדינהו במיא דכיון דמעות סתומין הם אע״פ שמתו הבעלי׳ יכול לעשות מהן נדבה וכדאמרי׳ במסכת נזיר גבי הפריש מעותיו לנזירותו. מעות סתומין יפלו לנדבה ופריך והלא דמי חטאת מעורבין בהן ופרקינן הלכה היא בנזיר ומסיק התם דה״ה לכל הסתומין וא״כ יכול הוא לתקן שיקח בהמה מן השוק ויאמר מעות האשה בכל מקום שהם יהי׳ מחוללין על בהמה זו ואח״כ יקדישום לכל מי שחייב חטאת מאותן שנתנו בשופר ויקרסי בהמה זו קרבן נדבה. ותירצו דסתם מעות של שופרות מפורשין הן לענין זה כדאמרי׳ התם אמר רב אשי לא תימא מפורשין שיאמ׳ אלו לחטאתי ואלו לעולתי אלא אפי׳ אמר אלו לחטאתי ולעולתי מפורשין הם ואיכא דאמרי דאפי׳ אמר אלו לחובתי מפורשין הן ואלו הן סתומין כשאמר אלו לנזירותי או ללידתי ולכשתמצא לומר שאמר אלו ללידתי שהי׳ קן סתום אין הכי נמי שיפלו לנדבה אבל לא רצו לתקן שהנותן בשופר יתנם שם סתומין שמא יתנם שם מפורשין.